חרוב מצוי

עץ ירוק עד. חשוב לציין שעץ החרוב רגיש למזיקי שלד ולרקבונות. לכן, עיצוב נכון בשנותיו הראשונות חיוני למניעת גיזומים אגרסיביים בבגרותו, שעלולים לחשוף אותו למזיקים ולשברים עתידיים. העץ גם יכול להיות רגיש לעודף מים ובמיוחד בתקופות הגשמים. רגישות זו עלולה להתבטא על עלוותו בנקודות שחורות קטנות שפוגעות במראה הרענן של העלים. כמו כן, מערכת השורשים שלו חזקה. בתלמוד הוא נמנה יחד עם הפיקוס באזכור של מערכת שורשים חזקה שחודרת דרך סלעים. יחד עם זאת בארץ שורשיו לא נחשבים אגרסיביים באופן שמהווים מטרד ואף העץ מראה רגישות מסוימת לפעולות שמערערות את גוש השורשים. על כן יש להיזהר בכל פעם "כשמתעסקים" עם שורשיו. עצי נקבה ניתן להשיג רק על-ידי רכישה של שתילים מורכבים או לאחר ארבע שנים בהן העץ מתחיל לפרוח וניתן לזהות אם הפריחה נקבית או זכרית. במסורת היהודית אכילת החרוב קשורה עם הסתפקות במועט, טהרה ותשובה. מסופר כי גדולי הרוח בישראל שהשקיעו את עצמם בעולמה של תורה, מאכלם היה חרוב. זאת ניתן ללמוד בעיקר מסיפור על הרשב"י ובנו שנמלטו מידי הרומאים והתחבאו במערה במשך 13 שנה (בה כתבו את ספר הזוהר). בפתח המערה היה עץ חרוב גדול שצמח בנס עבור הרשב"י ובנו, ממנו ניזונו בשהותם במערה. כיום, המערה קרויה "מערת חרובין" או "מערת הרשב"י ועץ החרוב שמחוצה לה הוא מהגדולים ביותר בארץ ישראל. אגדה בדואית מספרת בהקשר לריח הרע של עצי החרוב הזכריים, שהגברים הבדואים היו לוקחים את בחירת ליבם תחת עץ חרוב זכרי בפריחתו. אם הנערה היתה מזהה את הריח שדומה לריח הזרע של גבר, היו מבינים כי יש לה ניסיון מיני והיו הורגים אותה.